האם ידעת מה קרה בעיר גבעה? בשופטים 19, קראנו על העיר גבעה ושכמעט בדיוק אותו דבר סוטה קרה בגבעה כמו בסדום. האנשים בעיר גבעה היו רשעים ומעוותים בדיוק כמו האנשים בסדום. לא היה אכפת להם מאלוהים ומדבריו, ולא היה אכפת להם מאחרים. הם היו אנשים אנוכיים וחיו אחרי (מִינִי) תאוות ותשוקות בשרם. אנו קוראים בתנ"ך על יחס של גברים אינטימיים עם גברים אחרים. כך היה גם בגבעה. גם סדום וגם הערים מסביב, ולגבעה היה דבר אחד במשותף: הם היו מלאים בחטאים ועוונות בגלל רשעות ועוולות העם. כתוצאה מחטאיהם ועוונותיהם, סדום חרבה בגופרית ובאש והעיר גבעה חרבה בחרב ובאש. בואו נסתכל על העיר סדום בראשית 19 ועיר גבעה בשופטים 19 ולהשוות בין שתי הערים.
מה קרה בעיר סדום?
ובאו שני מלאכים לסדום בערב; ויושב לוט בשער סדום:וְלוֹט רָאָה אוֹתָם קָם לִפְנֵיהֶם; וַיִּשְׁתַּח אֶת-פָּנָיו, אֶל-הָאָרֶץ; והוא אמר, הנה עכשיו, אדוני, לִמְסוֹר, אני מתפלל לך, לתוך בית עבדך, ומתעכבים כל הלילה, ולשטוף את הרגליים, וְהִקְדַּמְּתֶם, ולך בדרכיך. והם אמרו, לָאו; אבל אנחנו נשהה ברחוב כל הלילה.
והוא לחץ עליהם מאוד; והם פנו אליו, ונכנס לביתו; ועשה להם משתה, ואכן אפו מצות, והם אכן אכלו. אבל לפני שהם שוכבים, אנשי העיר, אפילו אנשי סדום, הקיף את הבית מסביב, גם מבוגרים וגם צעירים, כל האנשים מכל רובע: וַיִּקְרָא לוֹט, ואמר לו, היכן האנשים שנכנסו אליך הלילה? להוציא אותם אלינו, כדי שנוכל להכיר אותם.
ויצא לוט בפתח אליהם, וסגר אחריו את הדלת, ואמר, אני מתפלל לך, אחיהם, אל תעשה בצורה כל כך רעה. הנה עכשיו, יש לי שתי בנות שלא הכירו גבר; תן לי, אני מתפלל לך, להוציא אותם אליך, ועשו להם כטוב בעיניכם:רק לאנשים האלה לא תעשה כלום; כי על כן באו בצל גגי. והם אמרו, תעמוד מאחור. והם אמרו שוב, הבחור האחד הזה נכנס להתגורר, והוא צריך להיות שופט:עכשיו נתמודד איתך יותר גרוע, מאשר איתם.
וילחצו כאב על האיש, אפילו לוט, והתקרב לפרוץ את הדלת. אבל הגברים הושיטו את ידם, ומשך אליהם את לוט אל הבית, ונסגר לדלת. ויכו את האנשים אשר בפתח הבית בעיוורון, גם קטנים וגם גדולים:כדי שהם התעייפו למצוא את הדלת (בראשית 19:1-11)
אז המטיר ה' על סדום ועל עמורה גופרית ואש מאת ה' מן השמים; והוא הפיל את הערים האלה, וכל המישור, וכל יושבי הערים, ומה שצמח על האדמה (בראשית 19:24,25)
מה קרה בעיר גבעה?
ויהי ביום הרביעי, כאשר הם (לוי פלוני, הפילגש שלו, ומשרתו) קם מוקדם בבוקר, שהוא קם לעזוב:ויאמר אבי העלמה אל חתנו, ניחם את לבך בפת לחם, ואחר כך לך בדרכך. והם התיישבו, ואכן אכל ושתה את שניהם יחד:כי אמר אבי העלמה אל האיש, תהיה מרוצה, אני מתפלל לך, ומתעכבים כל הלילה, ויהי לבך שמח. וכאשר קם האיש להסתלק, חמיו דחק בו: לפיכך הוא התאכסן שם שוב.
וַיָּקָם בַּבֹּקֶר, בְּיוֹם הַחֲמִישִׁי, לִסְלוֹא:ואמר אביה של העלמה, ניחם את לבך, אני מתפלל לך. והם התעכבו עד אחר הצהריים, והם אכלו את שניהם. וכאשר קם האיש להסתלק, הוּא, והפילגש שלו, ומשרתו, חמיו, אביה של העלמה, אמר לו, לְהַבִּיט, עתה היום מתקרב לקראת הערב, אני מתפלל שתשהה כל הלילה:לְהַבִּיט, היום צומח עד קצו, ללון כאן, למען יהיה לבך עליז; ומחר להקדים אותך בדרכך, כדי שתלך הביתה. אבל האיש לא התעכב באותו לילה, אבל הוא קם והלך, וניגש אל יבוס, שהיא ירושלים; והיו עמו שני חמורים אוכף, גם פילגשו הייתה עמו.
וכשהיו ליד יבוס, היום עבר הרבה; ויאמר העבד אל אדוניו, לָבוֹא, אני מתפלל לך, ונפנה אל עיר היבוסים הזאת, וללון בו. וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנָיו, לא נפנה כאן לעיר של זר, שאינו מבני ישראל; נעבור לגבעה. ויאמר אל עבדו, לָבוֹא, והבה נתקרב לאחד מהמקומות האלה ללינה כל הלילה, בגבעה, או ברמה.
והם עברו הלאה והלכו לדרכם; ושקע עליהם השמש בהיותם ליד גבעה, ששייך לבנימין. והם פנו לשם, להיכנס וללון בגבעה: וכשהוא נכנס, הוא הושיב אותו ברחוב בעיר: כי לא היה איש אשר לקח אותם לביתו ללינה.
ו, לְהַבִּיט, יצא זקן מעבודתו מהשדה בערב, שגם היה מהר אפרים; וַיְהִי בְּגִבְעָה: אבל אנשי המקום היו בני ימין. וכאשר נשא את עיניו, הוא ראה אדם נוסע ברחוב העיר: ואמר הזקן, לאן אתה הולך? ומנין אתה בא?
וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אנו עוברים מבית לחם יהודה אל צלע הר אפרים; משם אני:והלכתי לבית לחם יהודה, אבל אני הולך עכשיו אל בית ה'; ואין איש מקבלני לבית. עם זאת, יש גם קש וגם מאכל לתחת שלנו; ויש לי גם לחם ויין, ולמען שפחתך, ולנער אשר עם עבדיך: לא חסר שום דבר. ואמר הזקן, שלום לך; בכל אשר תן לכל מחפציך לשכב עליי; רק לינה לא ברחוב. אז הוא הכניס אותו לביתו, ונתן פרנסה לחמורים: ורחצו את רגליהם, ואכן אכל ושתה.
עכשיו כשהם משמחים את לבם, לְהַבִּיט, אנשי העיר, כמה בני בליעל, להכות את הבית מסביב, ולהכות בדלת, ודיבר אל בעל הבית, הזקן, פִּתגָם, הוציא את האיש אשר בא אל ביתך, כדי שנוכל להכיר אותו. והאיש, אדון הבית, יצא אליהם, ואמר להם, לָאו, אחיי, לָאו, אני מתפלל לך, אל תעשה בצורה כל כך רעה; בראותי כי האיש הזה בא אל ביתי, אל תעשה את האיוולת הזו.
לְהַבִּיט, הנה הבת שלי עלמה, והפילגש שלו; אותם אני אוציא עכשיו, והשפילו אותם, ועשה בהם מה שנראה לך טוב: אבל אל האיש הזה אל תעשה כל כך שפל. אבל האנשים לא שמעו לו: ולקח האיש את פילגשו, והוציא אותה אליהם; והם הכירו אותה, והתעלל בה כל הלילה עד הבוקר: וכאשר התחיל היום באביב, הם שחררו אותה.
ואז באה האישה בשחר היום, ונפלה בפתח בית האיש שבו היה אדוניה, עד שהיה אור. ויקם אדוניה בבוקר, ופתח את דלתות הבית, ויצא ללכת לדרכו:ו, לְהַבִּיט, האישה נפלה פילגשו בפתח הבית, וידיה היו על המפתן. וַיֹּאמֶר לָהּ, לְמַעלָה, ותן לנו ללכת. אבל אף אחד לא ענה. ואז האיש העלה אותה על התחת, והאיש קם, וַיִּקַּח אוֹתוֹ אֶל מְקוֹמוֹ (שופטים 19:11-29)
שבט בנימין הושפע מרוע
שבטי ישראל התכנסו אל ה' במצפה, כאיש אחד. השבטים דנו, מה לעשות עם הרשע, שאירע בשבט בנימין. הם החליטו לעלות, לגבעה, בהגרלה נגדו.
הם היו מבקשים מבני בנימין למסור את האנשים, מי עשה את הרע הזה. אז זה, הם יכלו להרוג אותם ולהרחיק את הרע מישראל. אבל בני בנימין סירבו.
ושלחו שבטי ישראל אנשים בכל שבט בנימין, פִּתגָם, איזו רשע זה הנעשה בקרבכם? עַתָּה עַתָּה מְסַר לָנוּ אֶת הָאֲנָשִׁים, ילדי בליעל, אשר בגבעה, כדי שנוכל להרוג אותם, ותסיר את הרעה מישראל. אבל בני בנימין לא שמעו לקול אחיהם בני ישראל: וּבְנֵי בִּנְיָמִן נֶאֱסָפוּ מִן הָעָרִים לְגִבְעָה, לצאת למלחמה נגד בני ישראל (שופטים 20:12-14)
בני ישראל השמידו את בני בני
ואז החל הקרב. בני ישראל עלו אל בית ה', וביקש ממנו עצה. ה' הורה להם מה לעשות. הקרב נמשך במשך 3 ימים. ויתן ה' את בני בנימין ביד בני ישראל. ביום השלישי, בני ישראל השמידו את בני הבנימי.
וַיַּרְאוּ בְּנֵי בִּנְיָמִן כִּי נִכָּה: כי אנשי ישראל נתנו מקום לבנימין, כי בטחו אל השקרים אשר הציבו ליד גבעה. והשקרים הממתינים מיהרו, וימהר על גביה; והשקרים הממתינים משכו את עצמם, ויכו את כל העיר בפפי החרב. עַתָּה הָיָה מָתוֹן מְאֹד בֵּין יִשְׂרָאֵל וּבֵין הַשֹׁכְבִים, שיעלו להבה גדולה בעשן מעלה מהעיר. וכאשר פרשו אנשי ישראל במערכה, בנימין התחיל להכות ולהרוג מאנשי ישראל כשלושים איש:כי אמרו, ודאי הם נפגעו לפנינו, כמו בקרב הראשון (יוד 20:36-40)
בני ישראל המשיכו במערכה
וַיִּפְנוּ וַיִּבְרְחוּ אֶל-הַמִּדְבָּר, אֶל-סלע רִמּוֹן:וילקטו מהם בכבישים חמשת אלפים איש; וירדפו קשות אחריהם עד גידום, והרג מהם אלפיים איש. וְכָל אֲשֶׁר נָפְלוּ בְּיוֹם הַיּוֹם שֶׁל בִּנְיָמִין, עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אֶלֶף אָדָם שְׁלֹף חֶרֶב; כל אלה היו אנשי חיל. אבל שש מאות איש פנו וברחו אל המדבר אל הסלע רימון, ושהה בסלע רימון ארבעה חודשים (יוד 20:45-48)
אחד משנים-עשר השבטים לא נאמן לה', ועשה את הרע בעיניו. בגלל זה השמידו בני ישראל כמעט את כל בני בנימין. אם אתה רוצה לדעת איך זה נגמר, אתה יכול לקרוא פרק 21 של ספר שופטים.
אבל בואו נחזור לנושא הבלוג הזה, ותסתכל על קווי הדמיון בין סדום לגבעה.
קווי הדמיון בין סדום לגבעה
בשתי הערים, גברים רצו להכיר גברים אחרים. בסדום, הם רצו להכיר את שני האנשים; שני המלאכים. בגבעה, הם רצו להכיר את הלויים. "היכרות פירושה קיום יחסי מין איתם.
שני אדוני הבתים לא נכנעו לבקשותיהם והגנו על הגברים. בסדום, לוט הציע את שתי בנותיו הבתולות. בגבעה, הציע הזקן את בתו הבתולה ואת פילגשו של הלוי.
אנשי סדום לא הקשיבו ללוט ולא הסכימו לקבל את ההצעה שהציע לוט. הם לחצו כאב על האיש, אפילו לוט, והתקרב לפרוץ את הדלת. אבל שני האנשים משכו את לוט לתוך הבית וסגרו את הדלת. הם הכו את הגברים בעיוורון, לכן הם לא מצאו את הדלת יותר. למחרת בבוקר שני הגברים, מִגרָשׁ, אשתו ובנותיו ברחו. והעיר סדום (ועמורה) נהרס מגופרית ואש.
גם אנשי העיר גבעה לא הקשיבו לזקן. הם לא רצו לקבל את הצעתו. לכן הלוי הלוי את פילגשו והאנשים הכירו אותה. הם אנסו בה והתעללו בה כל הלילה. כשהגיע הבוקר, הם שחררו אותה. האישה נפלה בחזית ביתו של הגבר, איפה היה אדוניה, ומת.
שתי הערים היו מלאות עוונות. האנשים היו רשעים ועשו הרע בעיני אלוהים ולכן היה צריך להשמיד אותם.
האנשים פנו את עצמם נגד אלוהים והלכו לדרכם; דרך הבשר. הם רצו לחיות לפי tהוא תאוות בשרם ולספק את תאוותיהם. הגברים לא רצו לחזור בתשובה לאדון ולא רצה לציית ליהוה. הם לא רצו לחיות על פי רצון אלוהים ומצוות אלוהים.
הם חיו במרד נגד אלוהים. בשני הסיפורים אנו רואים, מה היעד הסופי של המרד באלוהים: הֶרֶס (מוות נצחי).
"להיות מלח הארץ"
