יש אנשים שתמיד יש להם נטייה להאשים אחרים. ברגע שאתה שואל או מתעמת איתם בעניין מסוים, הם מפנים את האצבע למקום אחר. הם לא הגורם, אבל מישהו אחר כן. הזקן; היצירות הישנות, תמיד רוצה להאשים אחרים במקום להיות נושאי אשמה ולקחת אחריות על התנהגותם, פעולות, טעויות, בעיות או מצב. הם מפנים את האצבע למקום אחר, כמו העבר, הדרך שבה גודלו, המצב, בן הזוג שלהם, יֶלֶד(ren), חברים, משפחה, מכרים, מַעֲסִיק, עמיתים, השטן וכו'. הם מחייבים אחרים באחריות למעשיהם, התנהגות וטעויות ולהאשים אותם בבלאגן שהם נמצאים בו. הם אף פעם לא מסתכלים על עצמם ומעמידים את עצמם באחריות למעשיהם, אבל תמיד להטיל את האשמה על מישהו אחר.
אבל מי מוכן ונועז להסתכל על עצמו במקום להפנות את האצבע למקום אחר? בטח, יש מצבים שבהם העבר והדרך שבה מישהו גדל, מילא תפקיד בפיתוח אופיו והתנהגותו של האדם, אבל זה לא נותן לאדם את הזכות וכרטיס חופשי להישאר ככה, ולהמשיך להאשים את העבר ואחרים במצבם, פעולות, וטעויות שהם עושים. בִּמְיוּחָד, אם אתה מאמין, שטוען שהוא נולד מחדש.
כי אם אתה כן נולד מחדש, הפכת ליצירה חדשה. מה שאומר, שכל הדברים מהחיים הקודמים שלך חלפו. הם לא קיימים יותר, כי יש לך צלב את בשרך; החיים הגשמיים הישנים שלך. קיבלת חיים חדשים; חיים ברוח. לכן יתרחש שינוי ושינוי בחייך. כשזה לא קורה, אתה צריך לשאול את עצמך, אם באמת נולדת מחדש ואם הפכת ליצירה חדשה.
אם נולדת מחדש, אבל עדיין יש להם את הנטייה להאשים אחרים ואת העבר, על ההתנהגות שלך, המעשים והטעויות שאתה עושה, אז זה מציין שאתה לא נגאל מה- איש גשמי זקן ואת העבר שלך ואת זה אתה לא הולך כמו ה יצירה חדשה. כל עוד מישהו אחר יכול 'ללחוץ על הכפתורים שלך' בכל דרך או שהיא, זה אומר שהזקן עדיין נוכח. לכן, הגיע הזמן לדחות את הזקן ול לבש את הגבר החדש.
מפנה את האצבע למקום אחר
ב גן עדן, לאחר שהאדם נפל מתפקידו, האדם לא לקח אחריות על מעשיו אלא הטיל את האשמה על מישהו אחר. במקום להתוודות באשמתם ולקחת אחריות על מעשיהם ולהיות נושאי אשמה, הם האשימו אחרים. אדם אפילו האשים את אלוהים בעקיפין, בכך שאומר שהאישה, שאלוהים נתן לו, גרם לו לחטוא. הם לא החשיבו את עצמם כאלה, שהפך להיות סורר לדברי אלוהים, אבל הם רואים את עצמם כקורבנות.
הם אכן התפתו למילותיו המטעות של הנחש, אבל הם קיבלו החלטה להקשיב, להאמין ולפעול על פי דבריו. אדם וחוה כשלו שניהם באחריות שאלוהים נתן להם. שניהם הפכו סָרְבָנִי אל דברי אלוהים, על ידי אמונה ופעולה על פי שקרי השטן. חוה התפתתה לדברי הנחש, ואדם התפתה בדברי חוה. לפי המעשים שלהם, הם שמו את הבריאה מעל הבורא. אלוהים היה ברור מאוד, אבל האדם נעשה מרדן.
גם שאול לא ציית לדברי אלוהים. הוּא לא יכול היה לחכות והחליט ללכת בדרכו במקום בדרכו של אלוהים. כששמואל עימת אותו עם התנהגותו ומעשיו, שאול הטיל על האנשים אחריות והאשים אותם במעשיו. שאול לא העמיד את עצמו באחריות למעשיו. לא, האנשים היו אחראים למעשיו.
יש עוד דוגמאות רבות בתנ"ך על אנשים גשמיים, שלא רצו להיות נושאי אשמה ולקחו אחריות על מעשיהם אלא האשימו אחרים. הם הפנו את האצבע לאחרים והאשימו אותם במעשיהם, כדי להיפטר מהאשמה, ותחושת האשמה הרעה.
מי שרוצה לקחת על עצמו את האשמה?
למה אנשים תמיד מחפשים תירוצים ומפנים את האצבע למקום אחר כדי להיפטר מהאשמה ותחושת האשמה? מדוע הם מאשימים אחרים או סיטואציות במקום לקחת אחריות ולעמוד בעלות על מעשיהם ועל הטעויות שהם עשו?
באיזו תדירות צועקים המאמינים לאלוהים ושואלים אותו ‘למה אלוהים, הו למה‘, ברגע שמשהו רע קורה להם או לא הולך להם. לפעמים הם אפילו מאשימים את אלוהים בזה. האדם הזקן הגשמי לעולם אינו לוקח אחריות ולעולם אינו נותן אחריות, אבל תמיד מאשים אחרים.
האדם החדש לוקח אחריות על מעשיו
האיש החדש, שנברא בצלם אלוהים, אינו מפנה את האצבע למקום אחר ואינו מאשים אחרים במעשיו או בטעויותיו. כנסיות הבשר האלה לא מצייתות לדבר ולא הולכות אחרי הרוח בסמכותו הרוחנית של ישוע המשיח ובכוחה של רוח הקודש, האדם החדש ייקח אחריות על מעשיו ויהיה נושא אשמה. גם כאשר ה איש חדש הוא מואשם במשהו שהוא לא עשה, הוא לא ירגיש צורך להוכיח את חפותו. זה בגלל שהוא יודע, שאלוהים יודע הכל. הוא מכיר כל מחשבה ולב של האדם והוא יגמול לכולם על פי מעשיו. האדם החדש מכיר את אביו ובוטח בו, בדיוק כמו ישו.
נושא האשמה הגדול ביותר בכל הזמנים
נושא האשמה הגדול ביותר בכל הזמנים הוא ישוע המשיח. בכל ההיסטוריה האנושית, לא היה מישהו כמו ישו. ישו היה חף מפשע, אבל הוא נשא את עונש מוות על כל חטאי האנושות. ישוע לא עשה שום דבר רע, הוא עשה רק טוב. אבל הוא היה צריך לשלם על טעותו של אדם כאשר אדם שם את הבריאה מעל הבורא וחטא. אבל ישוע לא האשים את אדם, וגם לא השטן. ישוע שתק והשפיל את עצמו.
ישוע הגיע ארצה פנימה צִיוּת לאביו, וסבל ומת, כדי לגאול אנשים מדיכוי השטן, והטבע החוטא.
הוא ידע, שהוא חף מפשע, והוא ידע שגם אביו ידע זאת. זה היה הדבר היחיד שהיה חשוב לו. זה לא היה חשוב לו, מה אנשים חשבו או אמרו עליו.
כאשר ישוע הואשם כוזב, הייתה לו היכולת לפתוח את פיו ולהוכיח את חפותו. אבל ישוע לא היה צריך להוכיח את חפותו בפני האנשים ולא חיפש את עזרתם. אבל הוא בטח באביו ונשאר ציית לו ולתוכנית שלו.
זה אותו דבר עם מאמינים, שהפכו ליצירה חדשה ו ללכת בעקבות ישוע. כשאתה יצירה חדשה ואתה רוצה ללכת בעקבות ישוע, אז אתה תיקח אחריות על המעשים שלך. חוץ מזה, אתה תדע שאתה תהיה נִרדָף על ידי העולם, בדיוק כמו ישו. כי המערכת העולמית (ממלכת החושך) והמילה (מלכות האלוהים) מנוגדים בתכלית. יהיו רגעים שבהם יאשימו אותך כוזב ותישאו באחריות על משהו שלא אמרת או עשית. כשזה קורה, אתה תהיה כמו ישוע ולא תפנה את האצבע למקום אחר, אבל אתה תיקח אחריות ותהיה נושא אשמה.
'היה מלח הארץ’
